Almost Life כמעט חיים
יוני 2025
כמעט חיים/מיה בלוך
טקסט: ציבי גבע
התעוררתי מוקדם, כמו שקורה לי לאחרונה כמעט כל סופו של לילה. מבין ענני החלום המתפוגגים לענני
הערות, ההתבהרות של החרדות כולן, ההצטללות הזאת. עוד חושך בחוץ, הדברים הקשים לאט לאט
נחלצים מהעננים ומתבהרים. ידיעות, תמונות בוהקות של מין הבנה לרגע. זה דומה לציור, כמו שהיינו
מדברים עליו הרבה במהלך השנים. מחשבות ועוד ועוד מחשבות על איך הציור נולד, איך הוא נולד מתוך
הכאוס והספקות, מהו הענן המעורפל ממנו בוקעת באורח פלאי איזו בהירות.
אני חושב על הפייטה השלישית שראיתי לפני שנים, מחזיק עדיין בראשי את הפייטות כולן שראיתי, אלו
של מיכלאנג׳לו. האחרונה מוצבת נדמה לי באקדמיה בפירנצה, על יד העבדים שמרדו מתוך האבן
הפראית. איך השיש נהיה רוח, חשבתי. איך היא מחזיקה את הילד הזה על ברכיה, איך הנס הזה
האינטימי, הרועד, בוקע מהשיש הקר, איך זה קרה לו? איך ידע לחלץ רוח מהחומר הקשה?
אני יכול לחשוב רק על רוך. על זה שהוא שמוט כבר, מוטל, צער העולם שהוא שיחרר מהאבן הקרה
הזאת שהוא נאבק בה. גם הוא נאבק, כמו כל צייר, שתמיד רק מנסה להגיע ושאף פעם לא מצליח לאחוז
במהות, באותו חור שחור, אפל, שמחולל הכל, במה שמעבר. איפשהו קראתי מה הוא אמר מיכלאנג׳לו,
המילים האחרונות לפני שמת: "עכשיו ללכת? כשרק התחלתי ללמוד את המקצוע שלי?". אפילו בנשימתו
האחרונה, ה'לא יודע' שלו גדול מ'היודע'. הוא כמעט מרוקן מתחושת ערך, ממשקל. הוא כמעט כלום
לפני הכלום הגדול.
מנסים לאחוז במשהו, הציור של מיה מנסה מנסה מנסה שנים מנסה לאחוז במשהו וזה בוקע לרגע מבין
ענני המחשבות וכאב האובדן של אבא, המתמשך, הלא נגמר וזה בסוף בוקע כמו היילייט מתוך ענני
הכחול המתאבכים שעכשיו אני מבין אותם אצלה, עכשיו כשחזרה מאמסטרדם וכל הדברים שסיפרה לי
אתמול בטלפון, דווקא על ואן גוך והאנושיות שלו העלובה והקטנה, שמסתחררת בתוך השמיים
המוטרפים מכאב ב "עורבים מעל שדה חיטה", ציור שמבשר את מותו. שטף נגיעות מכחול, כמו זרם
אלקטרונים, בזרימה סחופה בציור הקטן הזה.
והכחול, הכחול 'קליין' של ברנט ניומן שתלוי בסטדליק מוזיאון ושה 'זיפ סטרייפס' שלו חרטו בה משהו
יותר חזק מהכל, אולי את הכחול שלה המתערבל בציורים האחרונים, כחול שהוא תהום ושמיים, בסטודיו
הזה בדרום תל אביב ועם הדמויות שיוצאות בסיפור עקדת יצחק, היד המונפת של אברהם הרועדת
בקרע הבלתי נסבל בין איזה אלוהים משוער שבקע מהחלום ובין הילד שלו שהוא הילד שלי, המוטל לפני
ומה אני עושה. מה אני עושה בלב התביעה הכפולה הזו? איך מציירים את זה? איך מציירים בכלל
משהו?
או: מה זה מה שמציירים? האם זה סיפור-האב הזה, על אבא שנפל פתאום ברחוב יום אחד, כמו עץ
בסערה והשאיר כאב שלעולם לא עובר, או שזה הסיפור המקראי שברקע ושבתוך החיים, עכשיו, לגמרי?
איפה גבולו של הצער הפרטי, התהומי ואיפה זולג כל זה לתוך המיתוס האוניברסלי, צער העולם.
האם זה מתאר את הקורבן, או את הגרסה הנוצרית אבל האימהית, בסוף האימהית, של הילד המוטל
על ברכיה, היד המלטפת את צער העולם שאין צורה להגיד אותו בציור, שתמיד ירחף בחוץ כמו הד כאוב
שאין לו צורה וגוף ואנחנו רק מנסים לצייר. מה זה כל זה?
"ציורים, בכל מקום שהוא – אמר פעם גרהרד ריכטר – אינם אומרים דבר, הם תמיד רק מאמצים להגיע
לאמת״. לאיזו אמת? איך הם מגיעים, איך זה מנסח את עצמו בנפרד ממני, ממך, בלבדיות של הסטודיו,
כל יום שוב ושוב במשך שנים? איך זה אומר משהו, מספר משהו, ועל מה זה מספר? על מה שקרה
שמה, על מה שקרה לי, על מה שקרה על הבד בשלולית הצבע שהתייבשה כמו עין, כמו דמות, כמו
משהו מהחיים? איפה הציור בעצם? האם אפשר שהציור מתרחש דווקא בדרמה של המחיקה, של
הייאוש והתיקון? אני חושב על המחיקות, עליהן סיפרת לי לפני המון שנים, כשנפגשנו פעם ראשונה בבר
הזה במאז״ה, המחיקות עליהן כתבת בסמינר של מוטי עומר, ״המחיקה באמנות״, שנהיו בדומה לאיך
שכתב את זה פעם מל בוכנר: "הקדחת שבלב המחשבה".
איפה הציור? על מה הציור? מה ציורים אומרים מעבר למקום הזה שבו נגמרות המילים, במקום בו
מתפזר ענן החשכה, כאילו מתפזר, ואולי הוא עצמו, הכאוטי, הלא מוגדר, אולי הוא בכלל הציור?
אולי המיתוסים העתיקים, הפייטה, עקדת יצחק הנוראה, אולי הן רק קרנות המזבח של הציור, שהוא
סיפור שמנסה להצטייר ומצליח רק ״להיכשל שוב ושוב״ (בקט), שמתנפץ על ההיסטוריה שלו, או על
החיים הפשוטים והחרדות שמרחפות במרחבי הקיום. בתוך הנורמליות המטורפת, ברוטינה היומיומית
שבין הכאבים והזיכרון וחלומות הלילה המתפזרים לתוך אור היום, שמפציעים לרגע מתוך ענני הצבע,
מתוך שלוליות המקרה, מתוך הניסיון הנואש לארגן, לומר משהו.
אני חושב על הציורים האלו, כשאני משחרר את המילים ככה לעוף לכל עבר, מה שאני יכול רק
בדמדומים שבין החושך לאור, רק ברגע המסוים הזה שעוד רגע יהיה עבר. זה לא מובן ולא בהיר גם לי.
"הלא ניתן להסבר – הוא ההסבר" כתב לי פעם על פיסת נייר אמן חבר, שבא לבקר בסטודיו וציטט
ממקורותיו.
אולי זאת רק הדרך שלי להגיד משהו מגומגם והזוי על עבודת הציור, עבודת האבל המופלאה הזאת.