The 7th Tiger הנמר השביעי
הנמר השביעי I מיה בלוך
“את בעלי החיים של הדמיון האנושי לא קל כל כך להעלים. פתגמים, חלומות, משחקים, סיפורים, אמונות טפלות, הלשון עצמה, מחזירים אותם לתודעה […] אך הם סופחו לקטגוריות אחרות, כך שהקטגוריה חיות איבדה את חשיבותה המרכזית גם בדמיון האנושי. הם סופחו בעיקר אל הקטגוריה משפחה ואל הקטגוריה חזיון ראווה”.
ג’ון ברג’ר, למה להתבונן בבעלי חיים?, 1977
תערוכת היחיד של מיה בלוך בגלריית הקוביה נרקמה בשנתיים האחרונות, בתקופה הקרועה הזאת, המטלטלת, במרווח הסוריאליסטי שבין ריצות למקלט לניסיון ללכוד רגעי ריכוז מדיטטיבי שיאפשרו עבודה בסטודיו. איך לחיות וליצור בזמנים כאלה כשהכול על הקצה ועולמות נחרבים? גם עצם הניסיון להיות ‘אפקטיביים’ הולך ומאבד אחיזה. לפני כמה ימים שמעתי אימא צעירה אומרת לחברתה שהיא מנסה “להספיק את המציאות”. ומהי המציאות שלנו, של הציירות והציירים, זו שעלינו להספיק? להספיק כשליחות או כצורך? כך למדנו – להמשיך ליצור מתוך ציווי פנימי.
מאז שנפגשנו לראשונה, מיה ואני מתכתבים מפעם לפעם, בגלים, מחליפים הגיגים, פיסות טקסטים, מחשבות על ציור. אני נזכר בביקורי הראשון בסטודיו של מיה בדרום תל אביב. בריח החזק של הטרפנטין. ברצפה ובקירות הכחולים מכתמי פיגמנט שנשפך והפך לשלוליות יבשות. מיה יורדת למקלט בבניין הסדנאות המשותף בכל אזעקה. מקלטים היו גם השראה לסדרות ציור קודמות שלה. היו גם חיילות וחיילים. נערות ונערים, דמויות חסרות זהות במצב פגיע, רעוע, מותש, סיפי. בין ערות לשינה. בין חלום למציאות. הציור של מיה רואה אותם פנימה, כמו רנטגן לנשמה. ועכשיו, בין פנים עצומות עיניים, בין הרבה ידיים, מתוך הגוף האנושי המופשט, החשוף, מתוך דוגמאות של כתמים וצורות, הגיעו לבקר גם נמרים.
מיה מנסה ללכוד את הנמרים בין ההפשטה הנזילה של הפיגמנט ובין נוכחותו הכבירה של הגוף המיתי. בחיפוש אחר הנמר הגענו לבורחס. בסיפורו הקצר “נמרים כחולים” (1983) המספר נוסע לכפר בהודו לחפש נמר כחול בעקבות שמועה שהתפשטה ובתקווה לראות את החיה האגדית. במקום נמר הוא מגלה על מדרון של גבעה אוסף של אבנים – דסקיות בכחול על־טבעי המתחילות להתנהג באופן מוזר ואינן מצייתות לכל היגיון מוכר.
מיה אמרה שאנחנו חופשיים לגמרי לבחור איך לפרש את הסיפור. היא חשה שדברים מצטרפים באופן משונה ואינטואיטיבי כמו רמזים החוזרים על עצמם ואנחנו רק צריכים לשים אליהם לב ולחבר אותם כמו במשחק. כמו למצוא משמעות בתוך עולם חסר פשר. רצף של אסוציאציות מציף אותנו: ‘עוטה עור הנמר’, ‘הגל התשיעי’, מיתוסים עתיקים של אהבה וגבורה. נעצרנו כמעט באופן שרירותי בכותרת ‘הנמר השביעי’, המשול לחיפוש אחר אותה איכות קסומה, מיסטית, לכמיהה אל רגע שיא פלאי של גילוי שהוא גדול מהחיים.
האנשים המצטופפים בחלל הבד ממתינים בכניסה למופע קרקס או לקול הרעם במקלט הדחוס? הבחורה שמרימה ידיה נכנעת מעולפת לרודפיה או בטראנס היפנוטי של מסיבה? הציור מהתל. הצופה מרוגש, מריע, בוחן, מטיל ספק, מזועזע. בקרקס, כמו בציור, הכול אפשרי, הפחדים הופכים לבידור. במציאות – מלחמה. בגלריה – הצגה. חלק בלתי נמנע במופע הקרקס הוא הנפילה. ההתהפכות. האם נושיט ללוליינית יד או נצפה בנפילתה, בעקדה, ביופי המבעית של האסון? גם הנמר פוסע תמיד על התפר – מלא הוד ונורא, מרגש ומאיים כאחת. במרדף אחרי הנמר המצויר מיה ‘לכדה’ ו’שיחררה' נמרים רבים. כשהנמר נלכד, יפה מדי וכנוע כחיית שעשוע של קרקס, הרגישה צורך להרוס את הציור ולהתחיל מחדש. להשאיר את הנמר כרעיון, כאידיאה.
חודש לפתיחת התערוכה, בזמן שמיה עבדה בסטודיו, רעש אדיר זעזע את הקירות ואבק כיסה הכול. מחצית הבניין קרס, קרוב מאוד לחלל של מיה. לא נשמעה אזעקה, לא נפל טיל. הסיבה עדיין אינה ידועה. נפגעים. אזור אסון. למחרת קיבלה מיה עשרים דקות להיכנס לסטודיו ולקפל את מה שנותר. הציורים המיועדים לתערוכה ניצלו. טביעות רגל נותרו על יריעת הבד שנאספה בחופזה מהרצפה.
ציור מתגלגל, שיש לו אבולוציה משלו, לא מתוכננת מראש. השכבות בו מוחקות זו את זו. היה מופשט. היה ליצן. היה נמר. ונעלם שוב. שכבות היסטוריות של עבודה ושל מציאות.
ציור מגולגל – יריעת בד לא מתוחה שאפשר לקפל ולשאת לכל מקום במהירות. בזמן אסון, בפינוי מהיר, בהול.
הציור של מיה מערסל את המצוירות והמצוירים בתוך מרקמי הצבע. ציור של דאגה, של חמלה, של סולידריות אנושית. העל־טבעי מתקבל בציורים כחלק אורגני. הריאליזם המאגי שמאפיין אותם מאפשר למציאות החברתית המורכבת להתמזג עם מיתוסים והיסטוריה המוכתמת בדם. בציורים הדם כחול. השמיים פתוחים. ואולי זה האוקיינוס הכחול הגדול, שממנו הכול התחיל ואליו יחזור.
דן אורימיאן